פסק-דין בתיק ע"פ 204-09

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים א' שיף, ח' הורביץ, צ' קינן) בפ"ח 4030/07 מיום 15.7.2008, אשר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ופציעה בנסיבות מחמירות. בית המשפט גזר על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג פשע לפי סעיף ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) או כל עבירת אלימות מסוג פשע או כליאת שווא. כמו כן, הושת על המערער פיצוי של 30,000 ש"ח לטובת המתלוננת.

האישום

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(2), 345(ב)(3), 345(ב)(4) לחוק העונשין, מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(2), 345(ב)(3), 345(ב)(4) לחוק, כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק, וחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק. על פי כתב האישום, בלילה שבין ה-15.4.07 ל-16.4.07, בסמוך לחצות, פגש המערער ברחוב, באקראי, את המתלוננת, אותה הכיר היכרות שטחית, והזמינה לדירתו. בכניסה לדירה, הגיח המערער מאחוריה והכה אותה בראשה מספר פעמים בחפץ מתכתי הדומה ללהב גרזן עד זוב דם. כתוצאה מכך, נגרמו למתלוננת חבלות בראשה והיא נחבלה בידה. בהמשך, המערער ליקק את איבר-מינה של המתלוננת, הכריח את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, להטיל את מימיה לתוך פיו ולבסוף החדיר את אבר מינו לאיבר מינה. לאחר מכן, לא אפשר לה לצאת מהדירה ופיקח עליה גם בעת שהלכה לחדר השירותים. בשעה 6:30 לערך, בניסיון להיחלץ מידי המערער, קפצה המתלוננת ממרפסת הדירה, הממוקמת בקומה השלישית, וכתוצאה מכך ספגה חבלה רב-מערכתית: שברים בזיזי החוליות האחוריות של עמוד השדרה הצווארי, שברים בחוליות עמוד שדרה גבי עם המטומה לאורכן ושברים בצלעות. המערער ניגש למקום בו הייתה המתלוננת שרועה, והעלה אותה חבולה בחזרה לדירתו בעזרתו של שכן. לאחר מכן הזעיק המערער את מגן דוד אדום (להלן: מד"א). המתלוננת הובהלה לבית החולים, שם אושפזה מספר ימים במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר מכן הועברה למחלקה הפנימית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.       בפני בית המשפט עמדו שתי גרסאות קוטביות - גרסת המתלוננת, לפיה קפצה ממרפסת דירת המערער בניסיון להימלט מציפורניו לאחר שהכה ואנס אותה; וגרסת המערער, לפיה לא פגע כלל במתלוננת, אלא נהפוך הוא: לגירסתו, הוא אירח אותה בדירתו וסייע לה לאחר שהותקפה בידי אחרים, והיא קפצה מדירתו בניסיון לשים קץ לחייה לאחר שהלך לישון. בית המשפט העדיף את עדותה של המתלוננת, בה נתן אמון מלא, בעוד שמצא את עדותו של המערער בלתי-מהימנה נוכח שקרים וסתירות שהתגלו בה.

3.       אלה הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט באשר להשתלשלות אירועי הלילה המדובר: המתלוננת הגיעה לדירת המערער, על פי הזמנתו, לצורך קיום יחסי מין, במסגרת עיסוקה בזנות. בעת שנכנסה לדירה, הגיח המערער מאחוריה, הכה בראשה בחלק הקהה של גרזן עד זוב דם, קשר את ידיה מאחורי גבה ולאחר מכן אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, תוך שהכריחה לבצע בו מין אוראלי ולהטיל עליו את מימיה. המערער לא אפשר למתלוננת לצאת מהדירה והלך אחריה גם לחדר השירותים. בסמוך לשעה 6:00 הצליחה המתלוננת לחמוק אל מרפסת הדירה. בניסיון להימלט מהדירה, קפצה המתלוננת מהמרפסת במטרה להיתלות על מעקה הדירה שמתחת, אך נפלה שלוש קומות אל האדמה. רעש נפילתה וזעקותיה גרמו לשכנו של המערער, שהינו קטין, לצאת אל המתלוננת, ואחריו יצא גם המערער. ביוזמת המערער, נשאו השניים את המתלוננת בחזרה לדירת המערער. לאחר שעזב השכן את הדירה, ומשהתקשתה המתלוננת לנשום, הזעיק המערער אמבולנס. בית המשפט מצא כי קפיצת המתלוננת מדירת המערער לא הייתה ניסיון התאבדות או תאונה, כטענת המערער, כי אם ניסיון להימלט מהדירה, משחשה כי נשקף איום ממשי לחייה. קביעה זו נסמכה בעיקרה על דברי המתלוננת לאחר נפילתה, כפי שתועדו בקלטת מד"א; על עדויות שונות של רופאים ומטפלים אשר טיפלו במתלוננת בעת אשפוזה, מהם עלה כי המתלוננת לא הייתה נתונה למחשבות אובדניות או כי סבלה מדיכאון; וממיקום נפילתה, אשר התיישב עם טענתה כי התגלגלה מהמרפסת ולא קפצה "קפיצת ראש".

4.        בית המשפט התרשם כי המתלוננת היא בחורה נבונה מאד ובעלת אופי חזק. עדותה נמצאה משכנעת, הגיונית ועקבית, גם לנוכח ממצאים חיצוניים, אשר היה בהם כדי לחזק את גרסתה. כך למשל, נקבע כי החבלות שנמצאו בראשה ובכף ידה מתיישבות עם טענתה כי הוכתה על ידי המערער בחלק הקהה של גרזן. על אף שחוות-הדעת הפתולוגית שהוגשה מטעם המכון לרפואה משפטית לא התיישבה במלואה עם גרסתה, ועל אף שהגורמים המטפלים לא איבחנו את הפציעה בראשה ובידה, קבע בית המשפט כי אין בכך דבר הגורע ממהימנותה של המתלוננת, שכן המערער עצמו מסר בהודעתו במשטרה כי כאשר פגש במתלוננת אכן היה לה פצע שדימם בראשה וכי היה דם על ידיה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שלא נתגלו על ידי אנשי מד"א סימני דם בדירת המערער ביום האירוע, אף היא אינה פוגמת במהימנות גרסתה של המתלוננת, משום שהמתלוננת מסרה כבר בהודעתה הראשונה כי בעת האירוע המערער ניגב את דמה וניקה אחריה. בנוסף, אנשי מד"א ושוטרי הסיור לא ביצעו חיפוש מדוקדק בדירה ביום האירוע כיוון שקיבלו באותה העת את גרסת המערער כי המתלוננת הגיעה לביתו פצועה. בנוסף, למערער הייתה שהות לנקות את דירתו עד שהגיעו שוטרי הסיור, וודאי עד שהתחילה החקירה בעניינו.

           בהתייחס לכך שבחקירתה במשטרה הסתירה המתלוננת את עובדת עיסוקה בזנות ואת סיבת הגעתה לדירת המערער, קיבל בית המשפט את הסבריה לפיהם פחדה שלא יאמינו לה אם ייוודע שהיא עוסקת בזנות וכי הסתירה את עיסוקה ממשפחתה. משכך, נקבע כי אין בשקריה בעניין זה כדי לפגום בעדותה בבית המשפט. עוד נקבע כי אין יסוד לטענת המערער, לפיה המתלוננת בדתה סיפור אונס מזעזע במטרה לזכות באמפתיה ממשפחתה ולחזור לחיקה. כך גם נדחתה טענת המערער, כי המתלוננת נשלחה על ידי אויביו להעליל עליו עלילות שווא. אשר למועד הגשת התלונה, נפסק כי העובדה שהמתלוננת הגישה תלונה רשמית נגד המערער עשרה ימים לאחר האירוע אינה פוגעת באמינות גרסתה, נוכח היותה מחוסרת הכרה בימים הראשונים לאשפוזה. בהקשר זה ייחס בית המשפט משקל רב לאמירת המתלוננת, כבר בימים הראשונים לאשפוזה, בפני אחד מרופאיה, ד"ר קב-ונקי, כי נמלטה מהדירה בה הייתה כלואה. אמירה זו ניתנה שעה שהכרתה עוד הייתה מעורפלת ולא היה סיפק בידה לתכנן תלונת-שווא נגד המערער. בית המשפט הסיק מאמירה זו כי המתלוננת אכן התלוננה נגד המערער בהזדמנות הראשונה, אם כי בעקיפין.

5.        מנגד, מצא בית המשפט את גרסת המערער מלאת פירכות, סתירות ושקרים. כך למשל, בהודעה מוקדמת מסר המערער שהמתלוננת סיפרה לו כי הותקפה על ידי בני-מיעוטים אשר הכוה בגרזן בראשה. בהודעות מאוחרות יותר שלל המערער כי המתלוננת פירטה בפניו את שאירע לה לפני פגישתם. כמו כן, בעדותו בבית המשפט סיפר המערער כי כשיצאה המתלוננת מהשירותים בעת שהותם בדירתו היא הייתה שמחה, ואילו במשטרה טען כי הציע להזמין לה אמבולנס או משטרה בעקבות התקיפה שעברה. בנוסף, המערער טען כי כאשר התעורר משנתו הייתה המתלוננת במקלחת ולאחר רבע שעה קפצה. מאוחר יותר טען כי התעורר משנתו למשמע צעקותיה לאחר שכבר נפלה. אשר לשלב שלאחר נפילת המתלוננת, העדיף בית המשפט את גרסתו של השכן - מר יוסי פאלס (להלן: פאלס), אותה מצא אובייקטיבית, בהירה וכנה, על פני גרסת המערער. מעדותו של פאלס עולה כי המתלוננת לא ביקשה מהמערער שייקח אותה בחזרה לדירתו כטענת המערער, אלא פנתה לפאלס כשהמערער לא ראה וביקשה את עזרתו; בנוסף, בניגוד לטענתו המקורית של המערער, המתלוננת לא עלתה בכוחות עצמה אלא השניים נשאו אותה בחזרה לדירה; כאשר פאלס הציע להזמין אמבולנס, השיב המערער כי אין צורך, וטען שהמתלוננת שתתה יותר מדי. רק מאוחר יותר, בדירתו, הזעיק המערער את מד"א.

6.        בית המשפט דחה את טענות ההגנה באשר למחדלי חקירה שנפלו בתיק. נקבע כי אי-בדיקת שרידי שתן של המתלוננת על הסדין והמזרון בדירת המערער אינו מגבש מחדל כאמור. זאת מכיוון שכלל לא ברור אם הסדין והמזרון הוכתמו בשתן, אם בחלוף הזמן ניתן לזהות שרידים אלה כשתן ולייחסם לאדם מסוים, וממילא עד למועד החיפוש סביר שהמערער כיבס או העלים את הסדין וניקה את המזרון. הטענה כי ביטול זימונם של אנשי מז"פ לדירה ביום האירוע מהווה מחדל נדחתה אף היא. נקבע כי אותה שעה לא התנהלה חקירה בחשד לעבירה פלילית עקב המצג שהציג המערער כאילו מדובר בניסיון התאבדות. גם העובדה שהמשטרה נמנעה מלחקור היכן הייתה המתלוננת בערב האירוע ואת האפשרות שמי שפגע בה הוא בן-זוגה באותה העת - מר אלכס זולוטריוב (להלן: אלכס), לא נמצאו כמחדלים המעוררים ספק סביר לגבי אשמת המערער. נקבע כי אלכס לא היה אלים כלפי המתלוננת וכי ברור לחלוטין שהמתלוננת לא חששה מפניו. עוד נמצא כי גרסתו אינה סותרת את זו של המתלוננת ואינה פוגעת במהימנותה. לסיום, קבע בית המשפט שאין מקום לטרוניה שהעלה המערער על חקירתו במשטרה בשפה העברית, שכן יכולתו להסביר עצמו בעברית היא טובה לאחר שהות של 16 שנים בארץ.

7.        בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בעבירות של אינוס, מעשה סדום וכליאת שווא. לעניין סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, נקבע כי שקילת מלוא הראיות במבחן ניסיון החיים והשכל הישר מלמדת כי לא התעורר שום ספק סביר ביחס לאשמת המערער. לצד זאת, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק, משלא הוכח כי המערער צפה את קפיצת המתלוננת מדירתו. יחד עם זאת, המערער הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(1), בגין הכאת המתלוננת בגרזן. 

גזר הדין

8.        בית המשפט גזר על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג פשע לפי סעיף ה' לפרק י' לחוק העונשין או כל עבירת אלימות מסוג פשע או כליאת שווא, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי מעשיו של המערער חמורים מאד ומצדיקים ענישה חמורה ומרתיעה. זאת, חרף העובדה שבעקבות האירוע, שיקמה המתלוננת את חייה, חדלה לעסוק בזנות ונגמלה מסמים, בבחינת "מעז יצא מתוק". בית המשפט דחה את חוות-הדעת של הפסיכולוגית שהוגשה מטעם ההגנה, באשר להיעדר מסוכנות משמעותית מצד המערער וקבע כי האלימות בה נהג, כמו גם עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של שוד, מלמדים על מסוכנותו הממשית ועל הצורך להגן על החברה מפניו. למעשה,  בית המשפט לא מצא דבר לזכות המערער - לא בעברו, לא בהתנהלותו בעת האירוע, ואף בעת גזירת הדין, משלא הביע חרטה כלשהי על המעשה.

טענות המערער

9.        המערער יוצא נגד הרשעתו ולחילופין נגד חומרת העונש שנגזר עליו. בראש ובראשונה, תוקף המערער את מהימנותה של המתלוננת. לטענתו, בית המשפט "הלך שולל אחר עדותה", שהינה רצופת שקרים, סתירות ושינויי גרסאות. כך, לדוגמה, הסתירה המתלוננת את דבר עיסוקה בזנות ואת העובדה שנהגה להשתמש בסמים עד לעדותה בבית המשפט; המתלוננת שינתה גרסתה מספר פעמים, למשל באשר לאופן בו הוכתה בגרזן; בבית המשפט טענה לראשונה שחשבה כי המערער חיפש סכין על מנת לפגוע בה; המתלוננת העידה שהחליטה להתלונן נגד המערער משום שראתה אותו במהלך אותו היום בחדרה בבית החולים, כאשר על פי עדותו של אלכס, האירוע בו חשבה שראתה אותו התרחש ארבעה ימים קודם לכן; המתלוננת שיקרה לגבי מעשיה בערב האירוע בטרם פגשה במערער, כפי שעולה מסתירות בין עדותה לבין עדותו של אלכס.

           המערער מוסיף וטוען, כי המתלוננת ניסתה להתאבד בקפיצה מהחלון. לשיטתו, חקירתה הראשונה במשטרה ומקום נפילתה מתיישבים עם המסקנה כי המתלוננת אכן ניסתה לשים קץ לחייה. לחילופין, טוען הוא כי לא מן הנמנע שנפלה עקב הזיות על רקע שימושה בסמים. עוד שב המערער וטוען, כי תלונתה של המתלוננת היא עדות כבושה וככזו משקלה פחות. זאת משום שהמתלוננת יכולה הייתה למסור גרסתה כבר לאנשי מגן דוד אדום שטיפלו בה בזירת האירוע. בהמשך נמנעה מלמסור גרסתה לפסיכיאטרים הראשונים איתם שוחחה בבית החולים. לטענתו, שתיקת המתלוננת בימים הראשונים לאחר שהתעוררה בבית החולים לא נבעה מפחד מהמערער, כי אם מהחשש לספר לאמה על התמכרותה לסמים ועיסוקה בזנות. לבסוף, מצביע המערער על מקרים בהם, לטענתו, פתר בית המשפט את הספקות העולים מעדות המתלוננת באמצעות הסברים שלא הועלו על ידה או על ידי המשיבה. בכך, לדברי המערער, הפך בית המשפט את נטלי ההוכחה ופטר את המשיבה מהוכחת אשמתו מעבר לספק סביר.

10.      טענה נוספת בפי המערער, היא כי בית המשפט קמא התעלם מהיעדר מוחלט של כל ממצא רפואי-מדעי או ממצא פיסי התומך בגרסת המתלוננת. בנוסף, טוען המערער כי חוות-הדעת הפתולוגית עומדת בסתירה לגרסת המתלוננת, לפיה הוכתה בראשה ובידה הימנית. הוא מוסיף כי אנשי מד"א לא מצאו כל חבלה בראשה על אף שבדקוה, וגם מגיליון האשפוז של המתלוננת בבית החולים אין עדות לממצא חבלתי חריף בראשה. כן ציין כי המתלוננת סירבה לבצע ערכת אינוס לצורך אימות גרסתה.

11.      עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מעדויות וראיות חיצוניות התומכות בגרסתו, ובין היתר: עדותו של אלכס, לפיה המתלוננת יצאה מביתו ביום האירוע כשלוש שעות מוקדם יותר מהנטען בגרסתה, מה שהותיר חלון זמן בו יתכן כי הותקפה על ידי אנשים אחרים; עדותו של בן-זוגה לשעבר של המתלוננת - מר סעיד נג'אר (להלן: נג'אר), אשר טען כי בעבר היה אלכס אלים כלפי המתלוננת - עדות התומכת בטענה החלופית כי אלכס הוא שפגע בה; עדות העובדת הסוציאלית - גב' רחל טנא (להלן: טנא), לפיה המתלוננת מסרה לה כי הגיעה לבית המערער חבולה ומטושטשת; עדותו של פאלס, התואמת לכאורה את עדותו של המערער, לפיה המערער הזמין האמבולנס בטרם הגיע למתלוננת, וכי היא לא התנגדה להעלאתה חזרה לדירה; תמליל השיחות של המערער עם מד"א, המסגיר כי המתלוננת הייתה בהכרה לאחר נפילתה וביקשה את עזרת המערער; לבסוף, טוען המערער כי בית המשפט התעלם מגרסתו הסדורה והקוהרנטית, שהסתירות בה, לשיטתו, מינוריות בלבד.